הדגים - פסיפסים עתיקים

פסיפס "דגים" מבית שאן
מדליה רשמית, תשע"ג 2013
מדליה שביעית בסידרה "פסיפסים עתיקים בארץ ישראל"

בית שאן היא מן הערים העתיקות בארץ ישראל, ומוכרת מן המקרא כעיר שנפלה בנחלת מנשה ושימשה בתפקיד מנהלתי אזורי בתקופת הממלכה המאוחדת. חשיבותה נגזרה ממיקומה האסטרטגי על מעבר דרכים חשוב ממערב למזרח (מחוף הים דרך עמק זבולון ועמק יזרעאל אל עבר הירדן המזרחי) ומצפון לדרום (לאורך בקע הירדן), ומן היתרון הכלכלי שזימנו לה אדמות העמק הפוריות והמעיינות השופעים בסביבתה (היום בישראל עמק בית שאן נקרא "עמק המעיינות" וגידול דגים הוא ענף משגשג בעמק). המחקר הארכיאולוגי הוכיח כי בתקופות הקדומות ביותר נמצאה העיר על התל המתנשא מעל סביבתו – תל בית שאן.

מאז התקופה ההלניסטית הלך והתפתח שטחה העירוני של בית שאן מחוץ לתל. בתקופה הרומית זכתה העיר למעמד מרכזי בסביבתה, ושמה הוסב ל"ניסה סקיתופוליס". בתקופה הביזנטית הגיעה העיר לשיא גודלה, ושטחה, שהקיף למעלה מ-1300 דונם, הוקף בחומה. בשנת 409 לספה"נ חולקה הארץ ל-3 מחוזות מנהליים, וסקיתופוליס הייתה לבירת המחוז הצפוני – פלסטינה סקונדה. בחפירות הארכיאולוגיות נחשפו מבנים רבים מן התקופה הביזנטית המעידים על רווחה כלכלית ויציבות. אופי העיר באותה עת היה בעיקר נוצרי , בדומה ליתר אתרי ההתיישבות שהושפעו בהדרגה מן התרבות הביזנטית השלטת, אם כי התקיימו בה גם קהילות יהודיות ושומרוניות. 

על אף התמורות התרבותיות שהתחוללו על רקע המעבר מהתקופה הרומית לתקופה הביזנטית, ספחה אליה התרבות הביזנטית מאפיינים רומיים רבים, ובהם בית המרחץ. בית המרחץ לא שימש רק לרחצה ולנקיות, אלא כלל מתקני בריאות ומנוחה. הבאים בשעריו בילו בו לעתים שעות ארוכות, וניצלו את השהייה בחדריו למפגשים חברתיים ולדיונים פוליטיים ופילוסופיים. בשל התפקיד החברתי והתרבותי המיוחד שתפס בית המרחץ בתרבות הרומית והביזנטית, הושקעו בו משאבים רבים לפתרון בעיות טכנולוגיות, כגון הולכת מים זורמים וחימומם, ולטיפוח הנוי ביצירות אבן מגולפות, באיורי קיר צבעוניים ובפסיפסים מרהיבים.

בית המרחץ בבית שאן (אל-חמאם) התגלה במרכז העיר הביזנטית, מצפון מערב לתיאטרון. המבנה משתרע על פני כ-7 דונם, והוא הגדול מסוגו בארץ ישראל. בנייתו נעשתה בפאר רב, ורצפותיו כוסו בלוחות שיש ובמשטחי פסיפס מגוונים. קטע אחד מתוכם מוצג לפנינו במדליה, וכולל שלושה דגים ולידם עיטור צמחי.

מוטיב הדג חוזר ונשנה פעמים רבות ביצירות הפסיפס מהתקופה הביזנטית שנחשפו ברחבי ארץ ישראל, ואפשר להסביר זאת בסמליות שהעניקו לו תושביה באותה עת. הדג תפס מקום סמלי בתודעה הנוצרית, שכן על פי אמונתם ישו הנוצרי חולל ניסים בכנרת באמצעות דגים : "נס הלחם והדגים" (מסופר כי האכיל 5,000 איש בעזרת חמשה ככרות לחם ושני דגים), ו"נס הדגים" כאשר בהנחייתו הצליחו תלמידיו לדוג כמות עצומה של דגים.

ביהדות, לעומת זאת, נתפס הדג כסמל של שפע וברכה. ביטוי לכך נזכר כבר במקרא בברכת יעקב למנשה ואפרים, בני יוסף : "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית מח, טז). יעקב בחר לציין את ברכת הריבוי דווקא באמצעות הפועל "וידגו", שמקורו בדג.

יש שמצאו בדג סמל למזל ולשמירה מעין הרע כי בתקופת נוח המבול הדגים לא נכחדו במי המבול.

ר' יוסי ברבי חנינא (מאמוראי ארץ ישראל בסוף המאה השלישית) מצא בדג את סמל הברכה והיציבות בשל מרחב המחייה הייחודי שלו: "[...] דגים שבים מים מכסין עליהם, ו[לכן] אין עין הרע שולטת בהם" (בבלי, ברכות כ ע"א). אולי רמז בדבריו על הדרך הראויה לדעתו להתמודד עם קשיי הקיום היהודי בארץ ישראל בזמנו: לא להתבלט, להנמיך קומה ולהתרחק מטווח ראייתם ומגעם של היריבים – הרומים הפגאנים או הביזנטים הנוצרים.

הדג עשוי לשמש כדוגמה אישית טובה לאדם בשני תחומים: בזכות שתיקתו, ובזכות נכונותו לשחות נגד הזרם! 

מגיע לו מדליה.

צילום הפסיפס: הצלם דוד חריס, באדיבות רשות העתיקות.

היקף: חלק עם ציון מס' סידורי.

עיצוב: מאיר אשל

גילוף: ארה"ב.

מיטבעה: ארה"ב.