עונת הסתיו - פסיפסים עתיקים

פסיפס "עונת הסתיו" מבית הכנסת בחמת טבריה
מדליה רשמית תשע"ג 2013
מדליה רביעית בסידרה "פסיפסים עתיקים בארץ ישראל"

חמת טבריה הוא יישוב יהודי קדום סמוך לחופה המערבי של הכנרת, בו נחשפו שרידים החל מהמאה ה-2 לפנה"ס. שמו נגזר מ- 17 המעיינות החמים הנובעים במקום (חמי טבריה), ומקרבתו לעיר טבריה, שנוסדה מצפון לו ע"י הורדוס בשנת 20 לספה"נ : "חמת זו טבריא, ולמה נקרא שמה חמת? על שום חמי טבריא [...] ולמה נקרא שמה טבריא? שטובה ראייתה" (בבלי, מגילה ו.). בעת העתיקה היו חמת וטבריה שני יישובים נפרדים, ומאוחר יותר הוקפו בחומה אחת. במשך התקופה הרומית והביזנטית (תקופת המשנה והתלמוד) שגשגה במקום קהילה יהודית, וחכמים ידועים– תנאים ואמוראים - פעלו בסביבתה. הארכיאולוגים חשפו בתי כנסת מתקופה זו מצפון לחמי טבריה ובעיר טבריה, ולפי מסורת חז"ל פעלו בטבריה 13 בתי כנסת (בבלי, ברכות ח.).
בשנת 1921, בעת סלילת כביש ע"י אנשי "גדוד העבודה", נחשפו שרידי בית כנסת בחמת טבריה. לדעת החוקרים, המבנה חרב פעמיים, ונבנה בשלישית במאה ה-4 לספה"נ. הוא מכונה "בית הכנסת של סוורוס" על שם אחד ממייסדיו, שהיה מקורב לנשיאי הסנהדרין בטבריה. במרכז המבנה נחשפה רצפת פסיפס מרשימה, שבראשה מתוארות שתי מנורות, לולב, שופר וסמלים יהודיים נוספים, וכן ארון מחופה בפרוכת, אולי כמראהו של ארון הקודש שניצב בחזית בית הכנסת.בשולי הפסיפס נכתבה המילה "שלום" בעברית, אבל כתובות ההקדשה ביצירה נכתבו ביוונית ובארמית. בכתובת המרכזית מוזכרים שמות התורמים והבונים, ובמיוחד סוורוס.השמות ושפת הכתובת מורים על זיקתם התרבותית של יהודי הגליל באותה עת, והשימוש שעשו בשפה היוונית, שהייתה הנפוצה בעולם. עוד פחות יהודי מכל אלה נראה העיטור המרכזי בפסיפס, הנושא את גלגל המזלות שבמרכזו דמותו של הליוס, אל השמש במיתולוגיה היוונית. כידוע, היהדות סולדת מחקיקת דמויות, קל וחומר כשהן נושאות אופי פגאני, ובמיוחד כאשר הן מעטרות רצפת בית כנסת. נראה שבאי בית הכנסת התייחסו למוטיבים האליליים כבעלי ערך אסתטי בלבד, וראו בהם יצירות נאות ללא משמעות דתית. יש לציין שבאותה עת שלטו הנוצרים במרחב, והאמונה האלילית הרומית וההלניסטית איבדו זה מכבר את תוקפן הדתי. בית הכנסת בחמת טבריה אינו יוצא דופן, וגלגלי מזלות דומים נמצאו בבתי כנסת בבית אלפא, בציפורי ועוד.
סביב המזלות, המציינים את חדשי השנה, נקבעו ארבע דמויות נשיות המציינות בעברית את עונות השנה – תקופת תשרי הכוללת את חדשי תשרי,חשוון וכסלו (סתיו), תקופת ניסן הכוללת את חדשי ניסן,אייר וסיוון (אביב), תקופת תמוז הכוללת את תמוז, אב ואלול (קיץ), ועונה נוספת ששמה לא נשתמר (כנראה תקופת טבת הכוללת את טבת, שבט ואדר - חורף). חלוקה זו של 'תקופות' השנה מוכרת בספרות חז"ל (למשל: בבלי, ערובין נו.), ונגזרו ממנה משמעויות הלכתיות שונות.
דמויות הנשים בפסיפס מלאות חן, חיוניות והאמן טרח להגדיש אף את הסומק בלחייהן. הן עונדות שרשראות נוי, ולראשן זר צמחים המאפיין את היבול באותה תקופה. כל אחת מן הנשים נושאת חפצים אופייניים לעונה החקלאית שהן מציינות. אשת "תקופת תשרי"(עונת הסתיו),המופיעה במדליה, נושאת בידה אשכול ענבים, משום שבאותה עת מתנהל
הבציר וייצור היין ביקבים. אשת "טבת", (החורף) חובשת לראשה מטפחת חסודה,והבגד שלגופה סגור סביב צווארה, בהתחשב במזג האוויר הצונן. חלק מן המשבצת שלה נהרס, אך בחלק ששרד נראה כד שופע במים, כנראה כביטוי לברכת הגשם בעונה זו. אשת "ניסן" נושאת בידה כלי רחב שופע במזון, כסמל לשפע התוצרת החקלאית באביב. סמוך לראשה מלבלב צמח פרחוני, כיאה לעונה זו. אשת 'תקופת תמוז' אוחזת מגל, וסמוך לראשה עומר שיבולים. בתקופת הקיץ הפעולה החקלאית הנפוצה ביותר היא קציר חטים.
מבנה בית הכנסת שברצפתו נמצא הפסיפס חרב במאה ה-5 לספה"נ, שוקם בפעם הרביעית, וחרב שוב בראשית המאה ה-7, בסוף התקופה הביזנטית. בתקופה המוסלמית הראשונה שב ונבנה בית הכנסת, עובדה המלמדת על רציפות היישוב היהודי במקום (כפי שהוכח גם בטבריה הסמוכה). במאה ה-8 הוא שוב חרב, ולא הוקם עוד.
האתר סמוך לקברו של התנא רבי מאיר בעל הנס (שלמד ולימד באזור), והוא גן לאומי של רשות הטבע והגנים, הפתוח למבקרים.

גב המדליה: כיתוב "פסיפסים עתיקים בארץ ישראל" בעברית ובאנגלית, טוהר המתכת ומשקלה, לוגו ההולילנד מינט (הלוגו הבינלאומי של החברה הישראלית למדליות ולמטבעות).

היקף: חלק עם ציון מס' סידורי.

עיצוב: מאיר אשל.

גילוף: שוויץ.

מיטבעה: שוויץ.