הטווס - פסיפסים עתיקים

פסיפס "טווס" מבית שאן
מדליה רשמית, תשע"ג 2013
מדליה שישית בסידרה "פסיפסים עתיקים בארץ ישראל"

בית שאן היא מן הערים העתיקות בארץ ישראל. חשיבותה נגזרה ממיקומה האסטרטגי על מעבר דרכים חשוב ממערב למזרח (מחוף הים דרך עמק זבולון ועמק יזרעאל אל עבר הירדן המזרחי) ומצפון לדרום (לאורך בקע הירדן), וכן מן היתרון הכלכלי שזימנו לה אדמות העמק הפוריות והמעיינות השופעים בסביבתה. המחקר הארכיאולוגי הוכיח כי בתקופות הקדומות ביותר נמצאה העיר על התל המתנשא מעל סביבתו – תל בית שאן.

בית שאן נפלה בנחלת שבט מנשה, אך בשל עצמתם הצבאית של הכנענים באזור, בני מנשה התקשו לרשת אותה. בימי מלכות שלמה נכללה בית שאן בנציבות (מחוז מנהלתי) שהתפרס בעמקים: "ולשלמה שנים עשר נצבים על-כל ישראל...", אחד הנציבים היה בענא ששלט על "תענך ומגידו וכל בית שאן..." (מלכים א' ד).מאז התקופה ההלניסטית הלך והתפתח שטחה העירוני של בית שאן מחוץ לתל. בתקופה הרומית זכתה העיר למעמד מרכזי בסביבתה, ושמה הוסב ל"ניסה סקיתופוליס". בתקופה הביזנטית הגיעה בית שאן לשיא גודלה ופריחתה. היא הקיפה את התל הקדום מכל עבריו, ובחלקה הצפוני חצה אותה נחל חרוד . בתקופה זו הוקפה העיר בחומה, ששרידיה נחשפו במקומות שונים. בחפירות הארכיאולוגיות נחשפו מבנים רבים מן התקופה הביזנטית המעידים על רווחה כלכלית. אופי העיר באותה עת היה בעיקר נוצרי , בדומה ליתר אתרי ההתיישבות שהושפעו בהדרגה מן התרבות הביזנטית השלטת, אם כי התקיימו בה גם קהילות של יהודים ושל שומרונים.

על פני שטחים נרחבים מסביב לעיר הרומית-ביזנטית סקיתופוליס השתרעו בתי הקברות. בשטחו של אחד מהם - בתל חמאם, כקילומטר ממזרח לתל בית שאן ומעבר לגדתו הצפונית של נחל חרוד, נערכה בשנת 1934 חפירה ארכיאולוגית בידי אנשי רשות העתיקות המנדטורית. החוקרים חשפו באתר מבנה בעל חדר מרכזי ובו שתי רצפות פסיפס, זו על גבי זו, האחת מראשית התקופה הביזנטית (המאה ה-4 לספה"נ) והשנייה מאחריתה (אמצע המאה ה-6 לספה"נ). החוקרים מניחים שהמבנה שימש לחדר תפילה נוצרי (קפלה) עבור מתפללים שפקדו את בית הקברות.

רצפת הפסיפס שנתגלתה היא מן המשובחות והמרהיבות ביופיין. היצירה מוגדרת בתוך מסגרת של דמויי מקלעות בדגם שיח הקוציץ הסורי (בלעז acanthus). בפינות המסגרת מתוארים ראשים מזוקנים המייצגים את אוקיאנוס, הנהר הגדול המקיף את כדור הארץ במיתולוגיה היוונית, וראש בלתי מזוקן המייצג את רוחות השמים (נראה שראש נוסף כמותו, שהיה בפינה הנגדית, לא השתמר). בתוך המסגרת יצרו האמנים פסיפס מרשים של מדליוני גפן, ובתוכם תיאורים של פעולות חקלאיות ובעלי חיים שונים. במרכז השורה התחתונה של הפסיפס מתואר כלי שממנו משתרגים דליות הגפן. משני צידיו ניצבים שני טווסים הדורים, הפונים אליו. הטווס המוצג לפנינו במדליה הוא השמאלי, גופו תכול ומעוטר בנוצות צבעוניות, ועמידתו יציבה וגאה.

לא הרחק מתל חמאם, מצפון לתל בית שאן, נמצא תל אצטבה, בו נחשף מנזר ביזנטי גדול מאותה תקופה. יצירות הפסיפס שנחשפו באתר זה דומות לאלו שבתל חמאם. בין השאר, חוזר על עצמו מוטיב הגפן, ומדליונים שבתוכם בעלי חיים, ציפורים ובהם גם טווסים.

מדוע מוטיב הטווס כל כך קסם לאמני הפסיפס? קודם כל בזכות יופיו המלכותי המרשים, אבל חוקרים מלומדים מוסיפים שהציפורים בכלל והטווס בפרט מסמלים את נשמת האדם ואת הישארות הנפש.

צילום הפסיפס: הצלם ישעיהו לנדר, באדיבות רשות העתיקות.

היקף: חלק עם ציון מס' סידורי.

עיצוב: מאיר אשל.

גילוף: ארה"ב

מיטבעה: ארה"ב