האריה - פסיפסים עתיקים

פסיפס "אריה" מבאר שמע
מדליה רשמית, תשע"ד 2014
מדליה חמישית בסידרה "פסיפסים עתיקים בארץ ישראל"

חורבת באר שמע היא אתר עתיקות במערב הנגב הצפוני, ממזרח לכביש מס' 234 (אורים-צאלים). במקורות ההיסטוריים נזכר האתר לראשונה בתקופה הרומית (במאה ה-2 לספה"נ) בשם בירסמה, ובחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בו בשנים 1990-1989 ו-2006 הוכח כי עיקר חשיבותו בתקופה הביזנטית. נמצאו בו גם ממצאים דלים מן התקופות המוסלמית הראשונה והממלוכית, וכן שרידי פעילות חקלאית בעת החדשה.
באר שמע ממוקמת על "דרך הבשמים" הקדומה, שהייתה עורק תחבורה כלכלי חשוב, שחיבר בין פטרה לעזה. בפטרה שבעבר הירדן המזרחי נקלטו סחורות שהובאו מחצי האי ערב ומאסיה, וממנה שוגרו צפונה או מערבה, אל חוף הים התיכון, ומשם, בנתיבי הים, לשוקי אירופה וצפון אפריקה. נתיב זה שימש גם צליינים נוצרים, שנסעו לחצי האי סיני. חשיבותו האסטרטגית של האתר נגזרה ממיקומו על קו 'לימס פלסטינה' - רצועת הביטחון ומערך ההגנה הרומי לאורך גבולה הדרומי של הארץ.
בתקופה הביזנטית פשטה מאוד השפעת הנצרות בארץ ישראל, וההתיישבות באזורים רבים ספגה בהדרגה מתרבותה, כתוצאה מפעילות מיסיונרים וגורמים שלטוניים. בנגב המערבי והצפוני התפרסה באותה עת התיישבות יהודית מפותחת, כפי שהוכח במחקר (ראה התייחסותנו לאתר מעון-נירים), כמו גם התיישבות נבטית ופעילות של נוודים. ככל שנקפו שנות השלטון הביזנטי, הלכו אוכלוסיות אלה ואיבדו את צביונן. כנסיות רבות נבנו ביישובי הארץ, רובן במחציתה השנייה של התקופה הביזנטית (במאות ה-6-5 לספה"נ), ובפרט בחבל ארץ זה. המחקר הארכיאולוגי חשף אחדות מן הכנסיות הללו (סמוך ליישובים בני זמננו רוחמה, כיסופים, מגן, עין הבשור ובארי), ובהן זו שבבאר שמע.
הכנסייה הביזנטית בבאר שמע נבנתה במתכונת אדריכלית טיפוסית לכנסיות בנות זמנה: מבנה אורך, שבמקביל לצלעותיו ניצבים עמודים התומכים גג גמלוני (בסיליקה), ובחזיתו גומחות תפילה (אפסיס). במבנים כדוגמתה נמצאו לא מעט רצפות פסיפס, אך זו מרהיבה ומיוחדת ביופייה. במרכז האולם המרכזי של המבנה מתוארות דליות גפן המשתרגות מתוך אמפורה, ויוצרות 55 מדליונים המתארים בעלי חיים, חפצים ובני אדם. משני צדי האמפורה ניצבים אריות הפונים למרכז. האמן היטיב להדגיש את גוף האריה באמצעות גווני האבנים שעמדו לרשותו: רעמת שיער עבותה, קווי הצלעות מבעד לעור, רגליים חסונות וזנב ארוך.
ברחבי המבנה פזורות רצפות פסיפס נוספות, ובהן משולבות 10 כתובות הנצחה בשפה היוונית. אחת מהן הוקדשה לסטפנוס, שהיה הנוצרי הראשון שנרגם למוות בשל אמונתו (Protomartyr), ולפיכך התקדשה דמותו בתודעה הנוצרית.
הכנסייה ננטשה במחצית השנייה של המאה ה-7, כאשר את מקומו של השלטון הנוצרי תפסו המוסלמים.

צילום הפסיפס: הצלם ישעיהו לנדר, באדיבות רשות העתיקות.

גב המדליה: כיתוב "פסיפסים עתיקים בארץ ישראל" בעברית ובאנגלית, טוהר המתכת ומשקלה, לוגו ההולילנד מינט (הלוגו הבינלאומי של החברה הישראלית למדליות ולמטבעות).

היקף: חלק עם ציון מס' סידורי.

עיצוב: מאיר אשל.

גילוף: ארה"ב

מיטבעה: ארה"ב