עידן הזהב, שהביא לעולם שפע ושגשוג, בא לקיצו עם המלחמות והמשברים הכלכליים של המאה ה-20. הממשלות המשיכו לאגור זהב, אבל שמרו לעצמן את החופש להדפיס כסף בלי הגבלה. כאשר המתכת הנוצצת הוכיחה כי ערכה נובע רק מתכונותיה הטבעיות ואינו תלוי במוסדות פוליטיים וכלכליים - שווייה זינק מעלה בעוצמה. חלק שלישי ואחרון של הכתבה על תולדות הזהב.

בחלק הקודם בכתבה על תולדות הזהב (לינק) תיארנו את הנס הכלכלי שהתרחש כאשר כל מדינות העולם הסכימו לעגן את המטבעות הלאומיים במאגרי הזהב שברשותם. הייתה זו תקופה של שגשוג בסחר הבינלאומי ושפע חסר תקדים, שכונתה עידן הזהב ונמשכה מהמאה ה-19 עד לתחילתה של המאה ה-20.

למרות היתרונות הגדולים של תקן הזהב, המדינות התפתו להתנער ממנו כאשר מלחמת העולם הראשונה גררה אותן להוצאות כספיות כבדות. תקן הזהב תבע מהן להגביל את ההוצאות שלהן בהתאם לכמות המטילים והבוליונים שברשותן, והן בחרו להשתחרר ממנו כדי להדפיס כסף כרצונן. לאחר המלחמה הגדולה, חלק מהמדינות חזרו אל תקן הזהב אולם לתקופות מוגבלות בלבד.

ניתוק הקשר בין הכסף הלאומי למאגרי הזהב של המדינות לא העיד על אובדן אמון בכוחה הכלכלי של המתכת הנדירה - אלא בדיוק להיפך. השימוש בזהב כעוגן כלכלי עולמי נמשך ללא הפסקה, בסביבה גלובלית מאתגרת יותר ויציבה פחות.

 

המקלט הבטוח של הזהב

הזהב צבר לאורך השנים את המעמד של Safe Haven - מקלט בטוח. הוא הוכיח את עצמו בתור נכס עצמאי, משוחרר מכל תלות במוסדות פוליטיים ועם ערך כלכלי הנובע מן התכונות הטבעיות שלו. כתוצאה מכך, התקבע הזהב בתור מכשיר פיננסי שעליו שומרים בכל עת ואליו פונים בשעת צרה. בתקופה של משברים כלכליים ופוליטיים, כפי שחווה העולם עם תום עידן הזהב, ערכו נסק בעוצמה.

בתמונה, מימין לשמאל: מטילי הזהב ליידי פורטונה, יונת השלום ופרת' מינט.

 

ההחלטה לסגת מתקן הזהב הושפעה בין השאר מעובדה זו. של המדינות לסגת מתקן הזהב. הן חששו כי אזרחים מבוהלים מהכאוס של מלחמת העולם הראשונה ימהרו לממש את זכותם, שעוגנה בחוק על פי תקן הזהב, להמיר את השטרות והמטבעות הרגילים למטילים ולבוליונים. הם היו צפויים לעשות זאת כדי להבטיח לעצמם כי הנכסים שלהם נשמרים באופן הבטוח ביותר, אולם ״ריצה אל הזהב״ שכזו הייתה עלולה לרוקן את מאגרי הזהב של המדינות ולחסל את העושר הלאומי. לכן, נסוגו הממשלות מתקן הזהב ומן ההבטחה שהונהגה עד אז, לפיה כל אחד זכאי להמיר בכל עת את השטרות והמטבעות הרגילים שבידיו לזהב. בהתאם הוטלו גם מגבלות על הסחר במתכת היקרה, שהיה לפני כן חופשי לגמרי, כחלק מהעקרונות של סטנדרט הזהב הבינלאומי.

אבל הזיכרונות מעידן השפע והיציבות של תקן הזהב עדיין זהרו והשפיעו על כלכלנים, סוחרים ופוליטיקאים שהביעו רצון לחזור לאותה תקופת שיא. כך למשל, נייר עמדה שפרסם גוף פיננסי בינלאומי ב-1932 קבע כי ״תקן הזהב נותר המנגנון המוניטרי הטוב ביותר האפשרי, המתאים ביותר לכך שהמסחר הגלובלי והמימון הבינלאומי יוכלו לזרום בחופשיות".*

שנים מאוחר יותר הכלכלן אלן גרינספן, לעתיד יו״ר הפד (הבנק המרכזי של ארצות הברית) חזר בנוסטלגיה אל ימי הזוהר של תקן הזהב. במאמר שפרסם ב-1966 כתב גרינספן כי ״תקן הזהב מאפשר את קיומה של מערכת בנקאית חופשית שמגנה על יציבות הכלכלה ועל צמיחה מאוזנת. כאשר זהב מקובל כאמצעי חליפין על ידי רוב או כל המדינות, מתפתח תקן זהב בינלאומי, חופשי ונטול הפרעות אשר משרת את קידומם של חלוקת עבודה גלובלית וסחר בינלאומי בהיקף הרחב ביותר״.

למרות הטענות החזקות הללו, העולם שוב לא חזר אל תקן הזהב. המתכת היקרה לא הייתה עוד כלי חופשי למסחר גלובלי - אבל תפקידה כנכס לשעת חירום הלך והתעצם.

 

אוגרים זהב בשפל הגדול

ב-1929 היכה בארצות הברית השפל הגדול, שהוביל לקריסה של 90% בבורסה, להתמוטטות של אלפי בנקים, לאבטלה ועוני כבד. כחלק מהמאמץ להיחלץ מהאסון הכלכלי, פרסם נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט צו חריג שהלאים את רוב הזהב שהחזיקו האזרחים. על פי הצו שניתן ב-1933, כל מי שהחזיק מטבעות או מטילי זהב נדרש להביא אותם אל הבנק המרכזי של ארצות הברית ולהמיר אותם לדולרים. ארצות הברית הקפיצה במקביל את מחיר הזהב מהשער שנקבע עם החלת תקן הזהב, 20.67 דולר - ל-35 דולר לאונקיה. הייסוף בערכו עודד סוחרים זרים למכור זהב והגדיל את קופת האוצר האמריקאי.

בשנים הבאות, המשבר הכלכלי שהפך גלובלי גרם להתקדרות חוזרת של ענני המלחמה מעל אירופה. כדי להגן על המשאבים שלהן, בריטניה וצרפת העבירו חלק ניכר ממאגרי הזהב הלאומיים אל חוף מבטחים מעבר לאוקיינוס באמריקה.

כך נוצר מצב אירוני: בשעה שתקן הזהב מאבד מכוחו, מאגרי הזהב של ארצות הברית תפחו לשיא שלא היה כמותו אי פעם - בגלל הלאמתו מהאזרחים ורכישתו ממדינות זרות. לא במקרה, באותן שנים הקימה ארצות הברית את מבצר הזהב בפורט נוקס, הנחשב לאחד האתרים המאובטחים ביותר בעולם כולו. מבצר הזהב הוקם בסביבה מוגנת, הרחק מקו החוף, ואליו הועברו המטילים של ממשלת ארצות הברית ושל מדינות אחרות.

בתמונה: מבצר פורט נוקס, או בשמו הרשמי - "אוצר המטילים של ארה"ב". 

רוזוולט העניק לממשלתו את החופש להדפיס דולרים בלי הגבלה כדי לממן את תוכנית החילוץ מהשפל הגדול. בפועל, ארצות הברית הקפידה לא לחרוג מיחס מסוים בין מאגרי הזהב בפורט נוקס לבין כמות הדולרים במחזור, וכך המשיכה לשמור על תקן זהב חלקי. כמובן שהמרתפים המלאים של פורט נוקס הקלו עליה לעמוד ביעד הזה.

 

העוגן המוזהב של הדולר

נקודת המפנה הבאה במעמדו של הזהב הגיעה עם תום מלחמת העולם השנייה, שוב בהנהגתה של ארצות הברית. האמריקאים רצו לבנות מחדש את מערכת התשלומים העולמית כדי לקדם שתי מטרות בעת ובעונה אחת: להפוך את הדולר ליורש של הזהב בתור המטבע העולמי, קנה המידה שלפיו מודדים את ערכם של נכסים ומנהלים את הסחר הבינלאומי; ולחזק את מעמדם הכלכלי מול ברית המועצות לקראת המלחמה הקרה שהחלה מתפתחת בין שתי המעצמות.

לאמריקאים היה ברור כי העולם עדיין מאמין בזהב, ולכן הם קידמו הסכם מתוחכם אשר נשען על ההילה הנוצצת של הזהב כדי להמליך במקומו את הדולר. בהסכמים המוניטריים שנחתמו בקיץ 1944 בעיירה ברטון וודס במדינת ניו המפשייר נקבע סטנדרט בינלאומי חדש, לראשונה מאז תום עידן תקן הזהב. 44 מדינות הברית הסכימו להסדר לפיו המטבע האמריקאי ייסחר בשער הקבוע של 35 דולר לאונקיית זהב - וכל שאר המטבעות ייסחרו בשער מוסכם מול הדולר האמריקאי. המדינות קיבלו את הזכות להמיר דולרים בזהב, אך לכולם היה ברור כי לאזרחים שוב לא תינתן הזכות הזו.

הסכמי ברטון וודס החזיקו מעמד במשך כשני עשורים. כוחה של המעצמה האמריקאית צמח, המאגרים בפורט נוקס גדלו - והעוגן המוזהב של הדולר הבטיח את האמון הבינלאומי. אך לקראת סוף שנות ה-60 גם תקופה זו הסתיימה.

 

האינפלציה משתוללת והזהב מזנק

הטלטלות העולמיות הובילו לשינוי נוסף בחוקי המשחק. ההסתבכות היקרה מאוד של האמריקאים במלחמת וייטנאם ערערה את הביטחון שלהם ושל מדינות אחרות בהסכמים הבינלאומיים. מדינות שונות החלו דורשות מהאמריקאים לעמוד בהסכמים הבינלאומיים שנחתמו עם תום מלחמת העולם השנייה - ולפרוע חובות בזהב.

ארצות הברית לא שמחה כמובן על הצורך להוציא זהב מהמבצר של פורט נוקס. במקביל, כפי שקרה בתקופות מלחמה קודמות, הממשל האמריקאי היה זקוק בדחיפות למזומנים כדי לממן את הקרבות בווייטנאם. הדפסת הדולרים הואצה, האינפלציה הרימה ראש ונוצר צורך בסדר חדש.

ב-1971, הממשל של הנשיא ריצ'רד ניקסון פרסם תוכנית כלכלית דרמטית שזכתה לכינוי ״The Nixon Shock״. כחלק מהתוכנית הסכמי ברטון וודס בוטלו סופית ותקן הזהב חוסל, בארצות הברית ובסופו של דבר בעולם כולו.

בשנים שבאו לאחר מכן התמודד הזהב בשוק החופשי, משוחרר לחלוטין ממשקולות ההסכמים הבינלאומיים שקיבעו את שערו. בשנות ה-70 האינפלציה השתוללה, ומשקיעים שחיפשו אלטרנטיבות השקעה פנו אל הזהב - ושוויו זינק. בשנות ה-80 וה-90 שוקי המניות והאג״ח התחזקו יחסית, ובהתאם לציפיות נסחר הזהב במגמה מנוגדת ולכן מחירו נותר ללא שינוי ואף ירד מעט, אולם במשבר הדוט.קום של שנת 2000 ובמשבר הפיננסי של 2008, שבהם הבורסות צנחו והממשלות הדפיסו טריליונים כדי לחלץ את הבנקים ושאר המערכת הפיננסית - המשקיעים מיהרו לחזור אל המתכת היציבה.

 

בגרף: שינוי ערך אונקיית זהב, בדולרים, בין השנים 1973-2020.

 

בעשור האחרון המשיך ערך הזהב לטפס. רק בשנה האחרונה, זינק שער הזהב בעשרות אחוזים על רקע חששות ממשבר כלכלי מתקרב. הזהב המשיך להוכיח, פעם אחר פעם, את ערכו כהשקעה שאינה תלויה במניפולציות מוניטריות ופוליטיות - נכס מקלט שערכו נשמר ועולה כאשר מחיריהם של נכסים אחרים יורדים.

*מתוך נייר עמדה שפרסם הבנק להסדרי סליקה (BIS) ב-1932

 

לרכישת זהב להשקעה באתר החברה >>

ליצירת קשר עם נציג החברה >>

 

אין לראות במידע הכלול באתר זה משום ייעוץ/שיווק השקעות או תחליף לייעוץ/שיווק כאמור אישי וספציפי לכל אדם בהתאם לנתוניו לשם רכישה ו/או ביצוע השקעות, פעולות ו/או עסקאות כלשהן או המלצה או חוות דעת באשר לכדאיות השקעה בזהב או במוצרים מכל מין וסוג שהם. המידע הכלול באתר אינו מהווה תחליף לייעוץ/שיווק השקעות ואין לפעול על פיו אלא לאחר קבלת ייעוץ אישי המתחשב בצרכיו ובנתוניו האישיים של כל אדם.